הפרעת אישיות היא דפוס קבוע של אישיות, נוקשה ובלתי מסתגלת אשר כוללת תכונות, התנהגויות ודפוסי חשיבה אשר גורמים לקשיים תפקודיים, בין אישיים ורגשיים.

הפרעת אישיות נוצרת בדרך כלל על רקע שילוב של גורמים מולדים  וגורמים סביבתיים, כאשר ליחסים המוקדמים של הילד עם הוריו נודעת חשיבות רבה במיוחד להתפתחותה של הפרעת אישיות. בשנות החיים הראשונות האישיות מתעצבת ונבנית בהשפעת הקשר עם הדמויות המטפלות, ומבנים אישיותיים המתעצבים בשנים אלו הופכים לבסיס עליו מתפתחים דפוסי התנהגות, חשיבה ורגש בבגרות. למשל ילד שחווה הורות נוקשה וביקורתית בילדותו עשוי לפתח הפרעת אישיות אובססיבית קומפולסיבית המתבטאת בהתנהגות נוקשה, מוסרנית ועקשנית. או למשל ילדה שסבלה מהתעללות מינית ממושכת אשר הוכחשה לא רק על ידי המבוגר הפוגע אלא גם על ידי ההורה שהתעלם מסימני המצוקה, עלולה לפתח הפרעת אישיות גבולית המתבטאת בהיעדר יכולת לויסות רגשי, מצבי רוח קיצוניים, ערך עצמי נמוך וקשרים בין אישיים סוערים.

כ-10% מהאוכלוסייה סובלים מהפרעת אישיות. וכמחצית מהפונים לטיפול פסיכיאטרי סובלים מהפרעת אישיות כזאת או אחרת.

ספר האבחנות האמריקאי, DSM5, מגדיר עשרה סוגים של הפרעות אישיות:

• פרנואידית
• סכיזואידית
• סכיזוטיפלית
• אנטי-סוציאלית
• גבולית
• היסטריונית
• נרקסיסטית
• המנעותית
• תלותית
• אובססיבית קומפולסיבית

הטיפול בהפרעות אישיות הוא ממושך ומורכב. קיים קושי לשנות דפוס התנהגות וחשיבה. אך טיפולים פסיכולוגים ממושכים יכולים בהדרגה להביא להקלה בקשיים ושיפור איכות החיים. יש להתאים את סוג ואופי הטיפול למטופל עצמו ולקשייו.

אנשים הסובלים מהפרעות אישיות נוטים לסבול יותר מהפרעות חרדה ודכאון. במצבים אלה הטיפול התרופתי יכול להקל.